אפילפסיה ופעילות גופנית – מה עושים עם מתאמן הסובל מאפילפסיה?

שאלה

מעוניין לדעת מה בדיוק עושים עם מתאמן שסובל באפילפסיה. אני מאמן כושר אך הקורס שעברתי לא הכין אותי באופן מיוחד לאימון של חולי אפילפסיה. מה עושים? האם יש דגשים מיוחדים?

תשובה לשאלה: אפילפסיה ופעילות גופנית – מה עושים עם מתאמן הסובל מאפילפסיה?


 




שלום לך,



תשובה מעולה בנושא של הפיזיולוג והדיאטן גיא שלמון בפורום המקצועי לתזונת ספורט ותורת הכושר הגופני בפייסבוק – ראה קישור.



מאחר ומדובר בקבוצה סגורה שתוכנה לא מוצג למי שאין לו פרופיל בפייסבוק וחבר בקבוצה, אני מצרף את תשובתו של גיא (מומלץ להרשם לקבוצה לעדכונים בנושאים שונים בתחומי הכושר והתזונה):




 



 



ראשית, אפילפסיה זו קבוצת מחלות של מערכת העצבים (לרבות פגיעה באזורי בקרה חיוניים במוח). התקף אפילפטי הוא מצב המוגדר כ- “סימני מחלה חולפים, הנובעים מפעילות חשמלית מוגברת בתאי העצב במוח”.



המחלה מלווה בהתקפים של כשל חשמלי במוח, תנועות לא רצוניות, פרכוסים ותסמינים שונים בהתאם לסוג האפילפסיה (יש יותר מ- 40 סוגים שונים של אפילפסיה).



בטרם אציין מספר דגשים לפעילות גופנית, אדגיש כי אין בנמצא הנחיות ספציפיות מוגדרות לפעילות גופנית (מה לעשות וכמה?) במחלת אפילפסיה, אלא בעיקר דגשים לזהירות ומתן תשומת לב בזמן האימון.



הדרך הטובה ביותר לחיות עם המחלה היא הקפדה על לקיחת התרופות הנדרשות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלכמה מהתרופות האנטי-אפילפטיות עשויה להיות השפעה שלילית על הביצועים הספורטיביים (ירידה ברמת הביצוע), ומנגד פעילות גופנית עלולה להוריד את רמת התרופות הפעילות הללו בדם על ידי הגברת חילוף החומרים שלהן בכבד… ובכך להפחית את השפעתן הפרמקולוגית המיועדת לטיפול (חיסרון).



לציין כי בדרך כלל התקף אפילפטי (אם פתאום מופיע) הוא יופיע לאחר הפעילות הגופנית, ולא במהלך המאמץ עצמו. יחד עם זאת, למרות שהתקפים בזמן האימון הם נדירים, קיימים דיווחים בודדים על התקפים שנגרמו גם במהלך האימון הגופני, ועל כן יש להיערך לזה בהתאם.



הקפדה על שתייה מספקת בזמן האימונים, הימנעות מתשישות יתר באימון (הימנעות מעצימות אימון גבוהה במיוחד) והקפדה על שינה סבירה בלילה הן המלצות חשובות מאוד לחולה האפילפטי כי הן מאפשרות לו להקטין את הסיכון להופעת התקפים. הרי עייפות יתר, מחסור בשעות שינה, היפונתרמיה וחסר בנוזלים הם בין הגורמים העלולים לעודד הופעת התקפים אפילפטיים.



בגדול, יש מעל 40 סוגים שונים של מחלת אפילפסיה הבאים לידי ביטוי באופן שונה, בפרכוסים שונים ועם תסמינים קלים עד קשים.



 



אני אתייחס לדגשים של פעילות גופנית לפי חלוקה לשני סוגים עיקריים:



1. אפילפסיה חלקית (נקראת ברפואה: Partial Seizures Epilepsy):



זוהי הדרגה הקלה של המחלה. החולה אינו מאבד את הכרתו בזמן ההתקף. מדובר בגירוי חשמלי של מוקד אחד במוח (לא בכל המוח, בדרך כלל באזור ה- Cortex) וגזע המוח לא מעורב בהפרעה העצבית. התוצאה: ישנם רגעים בהם החולה ערני לחלוטין, אך מרגיש התכווצות שרירים בלתי נשלטת בשרירי השלד, למשך כמה דקות בודדות וזה חולף.



הדגשים לפעילות גופנית כאן הם שניתן לבצע פעילות גופנית כרגיל, אך על המאמנים “לשים עין” על המתאמן החולה במחלה במהלך אימונו. יש לבקש מהחולה להפסיק את הפעילות ולהתיישב כאשר הוא מרגיש שההתקף עומד להופיע (במקרה של צורת מחלה זו – ניתן לחוש את ההתקף מגיע עוד טרם הגעתו).



 



2. אפילפסיה כללית (נקראת ברפואה: Generalized Epilepsy):



זוהי הדרגה הקשה יותר של המחלה. בזמן ההתקף החולה עלול לאבד את הכרתו. כאן מדובר בגירוי חשמלי שתוקף את שתי ההמיספרות במוח, וגזע המוח כן מעורב בהפרעה. ההתקף מלווה בגלים חשמליים במוח בתדר גבוה עד איבוד ההכרה.



סוג מחלה זו מחולק לתת קבוצות הבאות לידי ביטוי בסימפטומים שונים.



לדוגמה, הסוג הקשה ביותר באפילפסיה זו נקרא: Grand-mal Epilepsy (מצב המוכר כמחלת הנפילה). זו צורת ביטוי של המחלה המלווה בהתקף חזק וכואב מאוד של התכווצות שרירי השלד (מיוטוניה), איבוד הכרה ונפילה על הרצפה, לפעמים הפסקת נשימה, אי שליטה על סוגרים והפרשות (לכן קיים יציאת קצף מהפה), תנועות לא רצוניות של הידיים והרגליים והחולה מפרכס על הרצפה למשך דקה או קצת יותר. בסיום ההתקף החולה מתעורר ונשאר מאוד מבולבל עם המתרחש סביבו למשך זמן מה נוסף (הפרעה זמנית בהכרה ו/או הפרעה בתפקוד הסנסורי או המוטורי).



דגשים לאימון בצורת מחלה זו: ברוב המקרים לא ניתן לצפות מתי ההתקף יגיע, וידוע כי גורמים שונים, בהם גם סטרס, עלולים להוות טריגר להתפרצות ההתקף. מהסיבה הזו יש לבחור מראש אזורים בטוחים לאימון ויש להרחיק חפצים חדים או מסוכנים מסביבתו של החולה כדי שלא ייפגע. אם הפעילות היא בתנועה במרחב אז ממליצים פעמים רבות לכבוש קסדה על מנת להגן על הראש מפני חבלה בעת נפילה על הקרקע. בזמן ההתקף אין להכניס דבר לפה של החולה או לנסות לרסן אותו. התקף עלול להימשך בין דקה ועד 4 דקות. התקף הנמשך יותר מ-5 דקות מצריך התערבות חירום רפואית.



חולים אפילפטיים “מנוסים” נוטים לחזור לעצמם אט אט לאחר התקף והם לומדים לחיות עם המחלה (ובתנאי שמקפידים על לקיחת תרופות נדרשות). כך או כך, אם יש למאמן ספק, וההתקף קרה בסמיכות לאימון, יש להזמין את מד”א או לערב כל גורם רפואי חירום אחר, במיוחד במקרים הבאים: 



א. כשמשך זמן ההתקף עולה על 5 דקות.



ב. כשיש קשיי נשימה בולטים בזמן ההתקף ולאחריו.



ג. כשמופיעה סדרת התקפים (לא התקף בודד) מבלי להתייצב על מצב מנוחה.



ד. כאשר הבלבול נמשך מעל 30 דקות ואינו חולף.



 



 



לשאלה: האם חולה אפילפטי יכול לעסוק בספורט תחרותי? אומר כי התשובה מורכבת ומאוד אישית (תלויה בסוג המחלה ובדרך ההתמודדות של החולה). ספורט תחרותי, באופיו, מגביר לחץ ומתח נפשי ולכן מעלה את הסיכון להתקפים (אלה גורמים מעודדי התקף אפילפטי). יחד עם זאת, ידוע על חולים אפילפטיים שהם אתלטים תחרותיים (ויש כאלה גם בארץ) אשר למדו טכניקות לשליטה ברמת הלחץ והמתח שלהם…ובכך הפחיתו את הסיכון להופעת התקף בזמן התחרות או בזמן האימונים העצימים.



 



 



באופן כללי, כפיסיולוג, אציע לחולים אפילפטיים לעסוק בפעילות גופנית מהנה, מבוקרת ובריאה. פעילות שאינה כרוכה בדרגות עצימות של מאמץ אקסטרים. 



ניתן וחשוב לשלב אימונים אירוביים + תרגילי חיזוק שרירים כנגד התנגדות.



אם וכאשר יעלה הצורך לעסוק בספורט תחרותי, מומלץ לבחון את המצב יחד עם הרופא המטפל ובהתאם ללקיחת התרופות והערכת הסיכונים האפשריים.



 



 



לסיכום:



למרות החשש ממחלות האפילפסיה והופעת ההתקפים, ולמרות העובדה שבעבר רופאים נטו שלא להמליץ על פעילות גופנית לחולים אלה (על רקע חשש וחוסר ידע בזמנו), חשוב להבהיר כי עיסוק בפעילות גופנית באופן קבוע, ושיפור כושרו הגופני של החולה, עשוי להפחית את תכיפות ההתקפים. הספרות המדעית בשנים האחרונות מוכיחה כי בזמן אימון גופני יש הפחתה בהתפרקויות חשמליות בעלות אופי אפילפטי, ולאורך הזמן מצליחים החולים להתמודד ולשלוט טוב יותר בהופעת ההתקפים (למזער אותם).



בסופו של דבר, גם לחולי אפילפסיה (באשר הם) מומלץ לשלב פעילות גופנית באורח חייהם. כל שעלינו המאמנים לעשות זה להבטיח את סביבתם ולאפשר להם להתאמן בהנאה ובבטחה.



גיא שלמון